פסק-דין בתיק ת"א 1417-05

פסק-דין

אפתח בהתנצלות בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק דין זה, שהתעכב מעל ומעבר לזמן הראוי. זאת, בשל מעברי לבית משפט אחר, בו עומס העבודה רב ובתחום הפלילי, ובשל כך שניתנה קדימות למשימות בתחום הפלילי, על פני כתיבת פסקי הדין האזרחיים. 

א. רקע

1.      ביום 16.11.2004 בעת יציאתה מעבודתה בעיר אשקלון, נפגעה הגב' סבטלנה ז'סטרוזניקוב ז"ל (להלן: "המנוחה") על-ידי רכב שמספרו 40-989-03. לרכב לא הייתה אותה עת ביטוח חובה תקף. המנוחה נפגעה קשה. מיום הפגיעה אושפזה המנוחה בבתי חולים ובבית לוינשטיין במצב וגטטיבי, עד שנפטרה ביום 21.3.2005 בהיותה בת 39 שנים ו-9 חודשים (תאריך לידתה: 22.6.1965). לפניי תביעת עזבונה (באמצעות יורשיה) ותלוייה.

2.      התובעים הם וסילי וגריגורי ז'סטרוזניבוק. הראשון, יליד 30.8.1963, הוא אלמנה ויורשה של המנוחה (להלן: "האלמן"). השני, יליד 27.11.1989, הוא בנם ויורשה השני גרגורי (להלן: "הבן"). (כל התובעים יחד ייקראו להלן: "התובעים"). האלמן והבן מתפקדים בתביעה דנן בשני כובעים. בכובעם האחד, תובעים הם בשם העזבון, ובכובעם השני תובעים הם בשמם, כתלויים.

3.      הנתבעים הם שלושה במספר. "קרנית" (הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) והנהג הפוגע, חגי מועלם (להלן: "מועלם") הם הנתבעים המקוריים. קרנית הגישה הודעת צד ג' לבעל הרכב, דביר מסילתי (להלן: "מסילתי"), ולמועלם. חבותה של קרנית אינה מוטלת בספק. נותר אם כן לדון בשאלת החבות של מסילתי ומועלם, ובשאלת גובה הנזק. (כל הנתבעים יחד ייקראו להלן: "הנתבעים").

ב. שאלת החבות

4.      בין מסילתי למועלם נתגלתה מחלוקת עובדתית בדבר הנסיבות שבגינן נהג מועלם ברכב, אשר לה השלכות על חלוקת החבות ביניהם. בינתיים, הוגשה תביעה לבימ"ש השלום בבאר-שבע (ת"א 7514/06), שעוסקת באותו האירוע. מדובר בתביעה שהוגשה על-ידי נפגעת אחרת באותה התאונה, והנתבעים בה זהים לאלו שבענייננו. על כן, הגיעו הצדדים בענייננו להסדר דיוני שניתן לו תוקף של החלטה. לפי ההסדר, חלוקת האחריות בין מסילתי למועלם תוכרע על-ידי בימ"ש השלום בבאר-שבע, ופס"ד זה יאמץ הכרעה זו.

5.      ביום 7.3.2013 ניתן פסק-דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע בתיק הנ"ל. בהתאם להסדר, מאמץ בימ"ש זה את הקביעה. בפסה"ד נקבע כי מסילתי ומועלם נושאים באחריות בחלקים שווים, בשל היותם מתיר השימוש ברכב והנהג הפוגע, בהתאמה. לכן עליהם לשפות את קרנית באופן מלא, בחלקים שווים [ת"א 7514/06 גורליק נ' מועלם (7.3.2013), בס' 66-67]. נותר אם כן להכריע בשאלת גובה הנזק בלבד.

6.      כפי שקובעת פקודת הנזיקין [נוסח חדש] "כאשר נפטר אדם שניזוק בעוולה, עשויה לקום זכות תביעה הן לעיזבונו והן לתלוייו" ועוד, "הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר..." [ס' 19(א) וס' 19(ד) לפקודה]. דהיינו, במות אדם, עילת התביעה של עזבונו נפרדת מעילת התביעה של התלויים בו. כך גם בענייננו. נדון תחילה בתביעת העזבון, ולאחר מכן בנזקיהם של התלויים [ראו גם ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי פ"ד נח(4) 486 (15.3.2004), בס' 27-28 לפסה"ד של הש' ריבלין. להלן: "פרשת אטינגר"].

ג. נזקי העיזבון

א. אובדן הכנסה בשנים האבודות - הקופה המשותפת

7.      כפי שקבע ביהמ"ש העליון בפרשת אטינגר, יש להכיר בזכות תביעה של העיזבון בגין "אובדן יכולת השתכרות בשנים האבודות".

8.      נזקו של העזבון מחושב לפי שיטת הידות. במסגרתה, כדי לחשב את ההפסד החודשי לעזבון, יש לחשב את גובה "הקופה המשותפת". את הקופה יש לחלק במספר הידות, ולהחסיר ידה אחת מגובה שכרה של המנוחה. יתרת שכרה היא ההפסד שעליו יש לשלם פיצוי [אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה 4, 2011), בעמ' 935. להלן: "ריבלין"; ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור (10.8.06), ס' 5-6 לפסה"ד של הש' ריבלין; ע"א 8488/08 עזבון סושרד נ' משטרת ישראל (5.6.12), ס' 27 לפסה"ד של הש' נאור].

9.      הקופה המשותפת נקבעת לפי גובה השכר "נטו", דהיינו, בניכוי מס הכנסה [ס' 4(א(2)) ל חוק הפלת"ד], כפי שהוא ביום מתן פסה"ד [ריבלין, בעמ' 941, 959 ו-967]. בענייננו, יש שלושה "תורמים" שאל שכרם יש להתייחס בקביעת גובה הקופה המשותפת: המנוחה, הבן והאלמן.

10.  שכר המנוחה - לפי תלושי השכר של המנוחה, שכרה הכולל של המנוחה "נטו" (למעשה, שכרה של המנוחה פטור ממס הכנסה) בשנה שקדמה לתאונה עמד על 38,128 ש"ח (כולל שי לחג) [ת/6 למוצגי התובעים]. לשכר זה יש להוסיף הפרשות המעסיק לקופת גמל. בשנה שלפני התאונה עמדו הפרשות אלה על סך 2,396 ש"ח [דוחות מפעל "זרועות שיח" שהומצאו בעקבות צו של ביהמ"ש מיום 30.1.2011].

11.  התובעים טענו כי יש להוסיף גם הפרשות המעסיק על חשבון פיצויי פיטורין. הפרשה זו יכולה לבוא "במקום" פיצויי פיטורין, רק מקום שבו נקבע הסדר כזה במקום העבודה, אם באופן פרטני ואם באופן גורף [ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963]. רק במקרה כזה הייתה מקבלת המנוחה של הסכומים הללו באופן ודאי. התובעים לא הוכיחו כי הסדר שכזה נהוג במקום עבודתה.

12.  לאור האמור, יש להעמיד את השכר "נטו" של המנוחה על 3,377 ש"ח בממוצע (לו היה מוכח כי הפרשות המעסיק באות "במקום" פיצויי פיטורים והן היו נלקחות בחשבון לצורך חישוב השתכרותה, היה מדובר בסכום של 3,576 ש"ח).

13.  שכר הבן - טוענים הנתבעים כי יש לקחת בחשבון גם את תרומתו לקופה המשותפת. לטענתם, הכניס הבן לקופה המשותפת בכל חודש 3,000 ש"ח בממוצע, החל מהיותו בן 15, דרך שירותו הצבאי, וכלה בשחרורו מצה"ל. לחילופין טענו כי אם יקבע ביהמ"ש שאין לקחת תרומתו בחשבון במסגרת הקופה המשותפת, יש לקבוע כי הוא אינו תלוי, שכן הוא למעשה עצמאי כבר מגיל 15. במסגרת הנסיבות, יש מקום להתחשב בחלק משכרו של הבן.